דילוג לתוכן הראשי

רשומות

בחזרה למטבח

הגיע לשכונתנו בחור חדש. פתח דוכן אוכל במקום בר יין. פלאפל, שווארמה, קוסקוס, בישול צפון אפריקאי לקחת הביתה או לאכול במקום. בפיתה או בצלחת. כולו חיוכים. רק תאכלו ותהנו.   נכנסתי לאכול לאחל לו בהצלחה. יש לו נסיון בהכנת אוכל לגני ילדים, אז המקום החדש הוא עליית מדרגה. וחיוך נעים.  אני לא מציין את שם המקום, כי לא הוא הנושא היום. השוורמה היתה גרועה. בכל ביס התלבטתי אם לעצור ולהחזיר המנה, או לחכות שהביס הבא יהיה יותר טוב. ולא. המצב לא השתפר.  כבר בפתיחה, כשטובלים המזלג עם הבבדר בטחינה, הבנתי שהיא נוזלית מדי.  ככה הגעתי לאמצע המנה, השוורמה היתה קשה לאכילה, הרכיבים היו שרופים מדי, הבשר היה קשה לאכילה, הביס היה מאתגר. אתגר השווארמה - לא בבית ספרי. או שזה צלוי ברכות נוטף ארומה שומנית צלויה, או שזה חתיכות קרטון בלתי לעיסות.  נשברתי באמצע המנה והלכתי. לא החזרתי המנה כמו שלימדו אותי בבית. לא היה לי לב לעשות למסעדן המתחיל פדיחה מול כל הלקוחות ולהחזיר לו המנה. השארתי והלכתי. מזל שהציפס היו טעימים וסגרו לי את הרעב עד שאגיע הביתה. פדיחה. מודה.  בהמשך היום המחשבות שלי נתקעו בא...
פוסטים אחרונים

לחזק את הצפון; לברק בראש פינה

הכי קרוב שהסכמנו לקחת סיכון, היה להגיע לראש פינה. כל יעד צפונית משם, היה מסתיים כנראה במשבר משפחתי עמוק. יצאנו צפונה כדי לחזק את אחינו בעוטף הצפוני, לתרום מעט לכלכלה המקומית ולמרכזי הקניות השוממים, ובעיקר כדי לסעוד במסעדה שעדיין פועלת למרות המצב. רצינו פשוט לומר להם תודה על כך שהם עדיין שם, שלא נדדו למרכז הארץ, ולהרגיש, ולו לרגע, שאנחנו באמת ביחד. עם כל רסיסי המיירטים שנופלים עלינו בתל אביב, ראשי הנפץ המתפצלים ברמת גן, והאזעקות הבלתי פוסקות במרכז, אני לא בטוח אם הייתי מחזיק מעמד חודש ימים עם 15 שניות של זמן התרעה בלבד. קשה לדמיין חיים תחת רעמים וברקים של מלחמה, ללא מרכול זמין או שירותים קהילתיים שנסגרו כולם "בגלל המצב". חיים שהפכו לשברי זכוכית, ערימות של בלוקים מנופצים ורסיסי חלומות על חיים שלווים בגליל, שדווקא עכשיו פורח בירוק עז. החברים בפורום הקבוע שלי, בוגרי יחידת הבקרה של חיל האוויר בנגב, התעקשו שהחודש נשנה הרגלים. במקום להתכנס לערב של סטייקים וויסקי ב"דיינר" הקבוע, החלטנו לעלות לראש פינה. זה ממש לא שינה לנו שהמקום כשר, או שבמקום נתחי בשר הוגשו דגים ויין כשר הח...

נוסטלגיה זה כבר לא מה שהיה פעם

נוסטלגיה, כך אומרים, היא כבר לא מה שהייתה פעם. נשאר רק הגעגוע. הגעגוע לחברים, לאווירה הייחודית, לישיבה הממושכת באולם הבקרה החשוך כשהאוזניות והמיקרופון הם כלי העבודה היחידים, ולתקשורת העניינית והחדה שמאפיינת את המקצוע. זו אותה "אווירה טרמינלית" שליוותה אותי בעבודה במשך עשורים, עד שהחלפתי את אישור הכניסה לאזורים סטריליים ברב-קו החינמי של אזרח ותיק. המציאות הנוכחית לא משאירה הרבה מקום לזיכרונות מתוקים. סגירת המרחב האווירי, ביטולן של מאות טיסות, אי-הוודאות התיירותית והוראות פיקוד העורף הקשיחות, אילצו את חבריי פקחי הטיסה מהיחידה לעזוב זמנית את משכנם הקבוע אי שם במרומי הגליל העליון. הם התרכזו זמנית בנתב"ג, ממתינים שם ביחד עד שעולם התעופה הישראלי יחזור לעצמו. ואני? אני רק רציתי לבקר. נמאס כבר להמתין. לחכות לשמוע מה החליטו עלינו בפקיסטן, להיות תלויים באהבת האירופאים, בטיפשות הגויים, בגחמות פוליטיות עלובות ובחלומות איסלמיים על כיבוש העולם עם חיג'ב וכפייה. התגעגעתי לחברים הצעירים שבעבר ביליתי איתם משמרות ארוכות מול מסך המכ"ם. המפגש איתם תמיד מזכיר לי את רוב מה שכבר הספקתי...

בדיקת קשר: קיץ 26׳

יש תאריך שלא מופיע ביומנים הדיגיטליים, אבל כולם יודעים להצביע על הכיוון הכללי שלו. "שש אחרי המלחמה". זה לא יום, לא שעה, ואפילו לא חודש קלנדרי מדויק; זה יותר כמו מגדלור רחוק, נקודת ייחוס שמנסים להינעל עליה כשמסביב הכל עדיין רועש ומטושטש. מועד מיוחל לכל מי שבמדים - מהלוחמות ועד המילואימניקים הוותיקים - ולכל מי שסופר עבורם את הימים בבית. קיץ 26׳ מתנהג בדיוק ככה. הוא לא סתם עונה, הוא יעד. אבל זה לא יעד מבצעי עם טבלאות של כוחות ומשימות, פ"מים מפורטים ולוחות זמנים קשיחים, אלא יעד רגשי. היום שאחרי. היום שבו נתעורר בבוקר ולא נשלח יד אוטומטית לטלפון כדי לבדוק כותרות בדופק מואץ. היום שבו מד הדאגה הלאומי יירד מדרגה, אולי שתיים. דאגה שלא תיעלם, כאן היא הרי חלק מהדי-אן-איי הציוני עוד מימי הרצל, אבל אולי היא תחזור לממדים אנושיים, כאלו שאפשר לחיות איתם בלי להיחנק. אני מדמיין את הרגע שבו הדגמ״חים יתקפלו חזרה למדף האחורי בארון. הנעליים הגבוהות יאבדו את האבק הצהוב של השטח, יצוחצחו למשעי, ויחזרו לתרמיל החירום שפילחתם פעם מהמילואים. הממ״ד, אותו חדר שקיבל תפקיד ראשי בדרמה הזאת בעל כורחו, יחז...

הרעות

הפסקת אש. שוויין. עוד פאזה לא מובנת בחיינו הבלתי מובנים. כמו בפוליטיקה, כך אני באסטרטגיה של מלחמה ושלום. אני, מה לעשות, לא מבין בזה. כשאומרים לי להפסיק את האש - אני ניגש בזריזות לכיריים ומכבה. לא ממשיך לבשל, לא לחמם, לא לחרחר ולא למלמל מילים לא של אהבה. ובטח שלא לשגר טילים מפרוקסיס, לא חוסם את מצרי הורמוז ולא מאיים על אף אחד; פשוט מסובב את הכפתור. ובמקרה שלנו - מוריד את ההמבורגר מהאסכלה הלוהטת ומכבה את הלהבות. "אסכלה", עוד מילה שלא ממש נקלטה בשיח המקומי של החבר'ה המנפנפים מול רשת הגריל בעולמות ה-BBQ. זוכרים את כפתור ה- PAUSE בטייפ-רקורדר הישן? אני בהחלט מרגיש שמישהו לחץ עליו בחיינו בשבועות האחרונים. הכל עצר. התוכניות, העבודה, החלומות. כמי שכבר מזמן לא מעורב במלחמות ודגמ"חים, אלא מעורב בעיקר דרך פרשני ערוץ 12 ו-13 והשכנות שלי בממ"ק, אין לי שמץ של מושג מה יקרה מחר, הלילה, או בעוד שעה. זו תחושה של חוסר אונים כללית, כי באמת, אף אחד לא יודע אנה אנו באים. האם ניצחנו או הפסדנו? האם בקיץ נצא לחופשה או למילואים? האם יש בכלל חשיבות לדיאטה ולכדורי הסטטינים להורדת הכולסטרו...

סלסה בצבע אדום

תרקוד, היא אמרה לי: סלסה בטרמינל הגיהנום "תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד". היא בטח לא התכוונה לסלסה המקרטעת שלי בקאנטרי דקל, אבל המילים של שלמה ארצי תמיד ידעו לצבוע את המציאות הישראלית בצבעים של מנורה אדומה בסלון, כמו שרקדנו אז. סלאו צמוד לצלילי "היי ג'וד". תיכוניסטים חרמנים בשנים שבהן "צבע אדום" היה אור רומנטי ולא האות למרוץ לחיים במרחבים המוגנים. הנושא שלי היום הוא ריקוד, או ליתר דיוק - הניסיון הנואש לסנכרן רגליים כשכל העולם מסביבנו נמצא במרוץ לא מסונכרן. יש כאלו שרוקדים מתוך ייאוש, יש שרוקדים כדי לשכוח, ואני? אני כנראה נולדתי עם שתי רגליים שמאליות ומוח של בקר טיסה שמסרב לשחרר שליטה לטובת האגן. זה מחזיר אותי לסוף שנות השישים, לרחוב דובנוב. המרחק מביתי למועדון במתנ"ס ברחוב ביכורי העתים היה קצר, אבל הפער האידיאולוגי היה תהום. החברים במחזור נחלקו אז לשניים: אלו שהלכו לפעולות בצופים, דיברו על ערכים וחאקי ולא העלו בדעתם לפזז שלא במעגלים, ואנחנו - שבחרנו במסיבות של ערבי שישי במועדון. שם, בביכורי העתים, הכל קרה. טוויסט וצעקה, אלביס וקליף, ירדנה ועפרה. האבני...

טרמינל כשר לפסח

השבוע, צפון תל אביב לא נראית כמו העיר שחגגה כאן תריסר עשורים. המתח לקראת פקיעת האולטימטום של טראמפ ביום שלישי בלילה מרחף מעל המדרכות ברמת אביב כמו עננה אלקטרונית. כולנו בוהים באותם מסכים, מנתחים את תנועות המטוסים ב-Radar24, מעלעלים באפליקציות ותוהים: אם שם, במרחק אלפי קילומטרים, תחנות הכוח יעלו באש - מה ימנע מהם להוריד לנו את השלטר כאן? אנחנו חיים בין פעימה לפעימה של שעון העצר הטראמפי. עוד יום. עוד מטס. עוד מטח. עוד בשורת איוב למשפחה של חייל. התחושה היא של המתנה בטרמינל רפאים, כשלוח הטיסות מראה רק מצב אחד: אי-ודאות. בוטל. נדחה. צומצם. כבקר טיסה לשעבר, אני מכיר את הרגע שבו הכל מודמם, אבל הפעם זו לא תקלה טכנית; זו המציאות. הטרמינל השוקק דומה רוב היום לבית עלמין. נתב"ג - פג עד להודעה חדשה. השאלה "איך נמשיך?" כבר לא נשאלת בחדרי הישיבות, אלא בסלון הביתי, מול המקלטים שהתמלאו במזרונים ובסידורי לינה בטוחה לילדים, במקום ברהיטים הישנים וציוד ישן בארגזים מאובקים שנשמרו לימים אחרים. באופן אירוני, החרדה הקיומית הזו מולידה געגוע משונה. פתאום, הקיטורים על פקקי התנועה באיילון נראים כמו ...