הגיע לשכונתנו בחור חדש. פתח דוכן אוכל במקום בר יין. פלאפל, שווארמה, קוסקוס, בישול צפון אפריקאי לקחת הביתה או לאכול במקום. בפיתה או בצלחת. כולו חיוכים. רק תאכלו ותהנו. נכנסתי לאכול לאחל לו בהצלחה. יש לו נסיון בהכנת אוכל לגני ילדים, אז המקום החדש הוא עליית מדרגה. וחיוך נעים. אני לא מציין את שם המקום, כי לא הוא הנושא היום. השוורמה היתה גרועה. בכל ביס התלבטתי אם לעצור ולהחזיר המנה, או לחכות שהביס הבא יהיה יותר טוב. ולא. המצב לא השתפר. כבר בפתיחה, כשטובלים המזלג עם הבבדר בטחינה, הבנתי שהיא נוזלית מדי. ככה הגעתי לאמצע המנה, השוורמה היתה קשה לאכילה, הרכיבים היו שרופים מדי, הבשר היה קשה לאכילה, הביס היה מאתגר. אתגר השווארמה - לא בבית ספרי. או שזה צלוי ברכות נוטף ארומה שומנית צלויה, או שזה חתיכות קרטון בלתי לעיסות. נשברתי באמצע המנה והלכתי. לא החזרתי המנה כמו שלימדו אותי בבית. לא היה לי לב לעשות למסעדן המתחיל פדיחה מול כל הלקוחות ולהחזיר לו המנה. השארתי והלכתי. מזל שהציפס היו טעימים וסגרו לי את הרעב עד שאגיע הביתה. פדיחה. מודה. בהמשך היום המחשבות שלי נתקעו בא...
הכי קרוב שהסכמנו לקחת סיכון, היה להגיע לראש פינה. כל יעד צפונית משם, היה מסתיים כנראה במשבר משפחתי עמוק. יצאנו צפונה כדי לחזק את אחינו בעוטף הצפוני, לתרום מעט לכלכלה המקומית ולמרכזי הקניות השוממים, ובעיקר כדי לסעוד במסעדה שעדיין פועלת למרות המצב. רצינו פשוט לומר להם תודה על כך שהם עדיין שם, שלא נדדו למרכז הארץ, ולהרגיש, ולו לרגע, שאנחנו באמת ביחד. עם כל רסיסי המיירטים שנופלים עלינו בתל אביב, ראשי הנפץ המתפצלים ברמת גן, והאזעקות הבלתי פוסקות במרכז, אני לא בטוח אם הייתי מחזיק מעמד חודש ימים עם 15 שניות של זמן התרעה בלבד. קשה לדמיין חיים תחת רעמים וברקים של מלחמה, ללא מרכול זמין או שירותים קהילתיים שנסגרו כולם "בגלל המצב". חיים שהפכו לשברי זכוכית, ערימות של בלוקים מנופצים ורסיסי חלומות על חיים שלווים בגליל, שדווקא עכשיו פורח בירוק עז. החברים בפורום הקבוע שלי, בוגרי יחידת הבקרה של חיל האוויר בנגב, התעקשו שהחודש נשנה הרגלים. במקום להתכנס לערב של סטייקים וויסקי ב"דיינר" הקבוע, החלטנו לעלות לראש פינה. זה ממש לא שינה לנו שהמקום כשר, או שבמקום נתחי בשר הוגשו דגים ויין כשר הח...