עשר שנים אחרי

 

במשפחה שלי חוגגים בר מצווה פעמיים. מרבים בשימחה במשפחה מרבת כעסים ומריבות. שנה אחרי שאימי עזבה את הבית הגעתי לגיל בר מצווה. האירוע השמח הראשון אחרי שנים של מריבות, שתיקות, אריזת מזוודות לפרידת נסיון, ודמעות.

כשאבא ואימא נפרדו - הם ממש נפרדו. לגמרי. אף מילה. ממש. ללא מפגשים. עד שהמוות יפריד ביננו - צ׳ילבות לנצח. וכך היה עד הסוף.

אז כשאבא ערך לי מסיבת בר מצווה עם המשפחה מתל אביב והחברים שלו , שבוע לאחר מכן בבית אימי הגיעו כל החברים והמשפחה מחיפה לבר מצווה שלי. שידור חוזר רק בלי עליה לתורה. היו שם אורחים שחגגו בפעם השניה את אותו האירוע. את זה רק אני והם ידענו.

למה אני משתף אתכם בזכרונות של ילד מגיל 13 - כי כבר עשר שנים אני עולה מדי שנה לקבר אימי שבוע אחרי שעליתי לקבר אבי. כמקובל אצלנו במשפחה. כמו פעם. שבת בדובנוב ושבת בדירה שלה ברחוב סוטין.

פברואר, חודש בתי העלמין שלי. פעם בקריית שאול ופעם בירקונים. תנצב״ה.

האימא שלי -

מי שלא לימדה אותי לקרוא, אבל כנראה הניקה אותי ואת שני אחי בחלב מועשר ב-DNA של כשרון כתיבה לא מבוטל. השלישיה - אבי המצחיק, אלון המוכשר משלושת האחים ללא ויכוח ואני, שמשרבט פה כל שבוע באדיקות על הרגעים המחוייכים של חיינו.

תמר רובינוביץ שלמדה בבית הספר הראלי בחיפה במלגה כי להוריה לא היה מספיק לממן את לימודיה שם,

תמי מהפלמ״ח שהתגייסה בגיל 18 למלחמת השיחרור לחזית הדרום ומשם כבשה כמעט לבדה את צפת עם חבריה מהפלמ״ח.

תמי העיתונאית, שהפכה מחיפאית ביישנית לאושיה חברתית בבוהמה התל אביבית.

האימא שלנו, שבחרה להיות עצמאית וחלוצה בתחום האימהות ולא התביישה להודות שלטובתנו עדיף כי נישאר לגדול עם אבינו ולא כמקובל עם אימא עסוקה במרוץ אחרי פרס סוקולוב.

האישה שהמליצה לכל מעריצותיה שלא ללכת בדרכה, לחרוק שיניים ולא לפרק המשפחה.

שהצחיקה את כולם בספר ”בעל זה דבר מצחיק” ובערב בכתה מגעגוע לחיים של פעם. לפני הצחוקים. עם משפחה משעממת אבל ביחד ולא פזמונאית שמתבדרת ברוח ונעלמת בתום ימי האהבה.

עשר שנים.

עד היום וותיקי תל אביב זוכרים את ספריה. ארבעים ספרים, אלפי טורים, מאות חברים, עשרות בני משפחה הגאים בדודה המצליחה, שלושה בנים, שני בעלים ותמי אחת.

יהי זכרך ברוך!

צילום - ידיד המשפחה, בוריס כרמי. ממאגר הצילומים בספריה הלאומית. הפתעה שחבר איתר עבורי לאחרונה. יהיה זכרו של הצלם כרמי ברוך. 

האקזיט שלי

 

חברים, עשיתי אקזיט. כן, גם אני הצטרפתי לרשימת בחורינו הטובים שליד שמם אפשר לכתוב – עשה אקזיט. זה סיום של מהלך לא פשוט: עבודה קשה, לילות לבנים, שדרוג גרסאות, התאמה למציאות משתנה, הוספת שכבת AI מתקדמת, וגם מו"מ עיקש על המחיר – אקזיט מהסרטים.

לסיפור שלי יש סוף טוב. הרי אקזיט תמיד נתפס כסוף טוב – כזה שרק מעטים מגיעים אליו. זה התואר של מי שחוצה את קו הסיום, חותם על הסכם המכירה ולא ממצמץ ראשון, זה שמבין שהוא הגרסה הטובה ביותר של עצמו, והמחיר? בהחלט משקף את ערכו האמיתי. לדעתו, כמובן.

במעגל הקרוב שלי יש כמה חברים שכבר עשו את זה. הבן של ש' עשה את זה פעמיים, ובקרוב – בעזרת השם – גם בשלישית. בן הדוד שלי כבר איבד ספירה, ובסדר הפסח, כששואלים “מה נשתנה”, כולם מסתכלים עליו לשמוע על האקזיט האחרון. אפילו שותפי לקפה של הבוקר הגשים לאחרונה את החלום הישראלי, ואני מציג אותו בגאווה קלילה בפני מי שעדיין לא מכיר אותו: “תכירו, זה ר'. הוא עשה אקזיט.”

לא חשוב אם אתה פרופסור להיסטוריה, מנתח מוח, שופט מחוזי, לוחם סיירת או עיתונאי חוקר – אקזיט הוא הקלף המנצח. הג'וקר. החלום של כל אם עבריה, שבנה ישלים לפחות אקזיט אחד בקריירה, במקום תואר ברפואה או עריכת דין, כמו פעם.

כל אחד והאקזיט שלו – מכירת חברת רחפנים, פריצת דרך בסייבר, המצאת אביזר רפואי מציל חיים, או ספר שמלמד את הדרך לעושר מוחלט. לאחרונה גם בעלי מסעדות שכונתיים הולכים עם חיוך רחב וכיסים תפוחים. קנו אותם.

לי מעולם לא הייתה מסעדה. את התואר במדעי החברה סיימתי כמה שיותר מהר, כי הבנתי שהחיים האמיתיים קורים מחוץ לקמפוס. לתכנת אני יודע רק פורטרן – עם כרטיסיות קרטון מנוקבות. הידע שלי בטכנולוגיה מסתכם בניסיון של משתמש מבולבל עם מחשב DOS, מודם של 8 קילובייט לשנייה ומשחקי טטריס ראשונים. באמצעות מעבד התמלילים “אינשטיין” – שלא היה ממש גאון – כתבתי את המאמרים הראשונים שלי ב"מעריב", לפני כארבעים שנה. רזומה די עלוב למי שחולם על אקזיט.

45 שנים עבדתי על האקזיט שלי. ההשקעה הכי טובה שעשיתי. אני לא מכיר הרבה אנשים שהתמידו כל כך הרבה זמן בשביל אקזיט אחד. אבל בסוף זה השתלם. המסר שלי למי שמוכן לשמוע פשוט: תתמידו. האקזיט יגיע. גם אם זה לוקח זמן – אל תתייאשו. עובדה.

אחרי 45 שנה, הגיעה ההודעה: זהו. נגמר. הגעת לאקזיט. מעכשיו אתה לא חייב לעבוד על זה. החלום הוגשם. אפשר להישאר על חוף הים ולשחק מטקות עם החבר'ה. היעד הושג. כל חודש חשבון הבנק שלך יזוכה בתמורה למאמציך הרבים לאורך כל השנים.

לא אשאיר אתכם במתח – היציאה לגמלאות היא האקזיט שלי.

להבדיל מהחברים שמזלם שפר עליהם, אני לא סופר מליונים, השקעות או מניות. אבל גם אין צורך לדאוג לי. כאזרח ותיק למדתי ליהנות מהשקט שאחרי הסערה, מהגמלה החודשית, מ"שלישי בשלייקס" וחופשי חודשי ב"רב־קו זהב", מהזכות לקיצור תורים, מהנחות לקשישים, ואפילו מהמבט המחויך של הנוער שמפנה לי מקום באוטובוס.

עולם הוותיקים הוא אקזיט בפני עצמו. הפרלמנטים של הבוקר בבתי הקפה הם ההוכחה שאפשר להיות מאושרים גם אחרי גיל 67 – כל עוד משאירים את כרטיס קופת החולים במגרה בבית.

והמיליונים? זה כבר באמת לא משנה. בסופו של דבר השאלה היא לא איפה הכסף – אלא כמה אתה מאושר.

הרי לאיש אין מושג כמה כסף באמת צריך אדם אחד. מה זה “הרבה”, ולמי חסר. כמה שווה האקזיט, חוץ מתחושת מימוש? הרי כבר שמענו על כאלה שכל הכסף שבעולם לא עזר להם כשחלו. סטיב ג'ובס, עם כל ההון והחזון, לא ניצל ממחלה קשה.

ובסוף – כמה ארוחות צהרים כבר יכול בן אדם לאכול ביום?

עכשיו כבר מותר להסיר את הסרטים הצהובים

נדלקתי. שוב. הפעם על דו-גלגלי חשמלי חדש. האלגוריתם ברשתות החברתיות כבר מכיר אותי טוב מדי; אני פתי צרכני קלאסי שמתלהב מניקלים נוצצים, נהמת מנוע (גם אם היא מלאכותית), פניה חדה בהשכבת גוף, ואפשרות איכסון נדיבה לכל הפינוקים שאנחנו קונים בשוק ביום שישי רגע לפני שהבסטות נסגרות.

זה בדיוק מה שחיפשתי בשנתיים האחרונות, אבל הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. חיפשתי אופנוע לא מהיר מדי - כי 130 קמ"ש זה כבר גדול עלי. חיפשתי דו-גלגלי שלא שוקל רבע טון. משהו חשמלי. ולמה? כי אין סיכוי שאחזור לתמסורת הילוכים ידנית, וכי הגיע הזמן שאפסיק לחפש חלקי חילוף יקרים ונדירים לאופנוע קלאסי שג׳יימס דין כבר רכב עליו. חיפשתי משהו ידידותי להפחתת זיהום האוויר, והכי חשוב, חסכוני - כי הביטוח על כלי חשמלי עולה פחות מחצי ממה שאני משלם היום על הסוזוקי הוותיק.

נדלקתי, ומיד נרגעתי. נזכרתי בן כמה אני. 72. נזכרתי בכל השבועות, הנדרים וההבטחות שהבטחתי לעצמי, כי השנה אני יורד מהאופנוע. הבנתי שהתגובות שלי באירועי קיצון אולי משתבחות וורבלית - בערבית עסיסית שיוצאת ממני כשנהג שליחויות מסכן אותי - אבל האינסטינקטים הפיזיים שרכשתי על הכבישים מזה חמישים שנה ויותר, רק כהים ומטשטשים מיום ליום. אם אני חוזר כל פעם בשלום ממשימות בלב תל אביב, זה רק כי יש לי הרבה מזל, לא בגלל שאני רוכב-על.

אני תל אביבי ששונא לנהוג בתל אביב. אני עירוני עם נשמה חופשית שעדיין אוהב את הרוח השורקת בנתיבי איילון (כשהם פתוחים). אני מעדיף שני גלגלים, ואני זה שנדחק לצידך בשול הדרך כשאתה מקלל את חולדאי ואת אנשי הרכבת הקלה שהרסו לנו את העיר. זה מסוכן, נכון. אבל גם להתרגז זה לא הכי בריא, ולאחר באופן קבוע לפגישות בגלל המפגע התורן בדרך לא מוסיף לי אורך רוח או אריכות ימים.

ואולי, מה ששומר עלי באמת, זה השרוך הצהוב הקשור לידית הכידון בשנתיים האחרונות. סרט בד צהוב שמתנופף ברוח ומזכיר לי כל פעם מחדש, כבר יותר משנתיים, את החטופים המוחזקים מעבר לקווי האויב. חטופים חיים וחללים. תינוקות אדומי שיער, אמהות לביאות, לוחמות, ונערות שרק ירדו לבלות במסיבת טבע ונקלעו לפוגרום בלהות; חיילים אמיצים שנכנעו בלית ברירה וקיבוצניקים שנדהמו לראות את השכנים שלהם מעבר לגדר באים עם רצח בעיניים וגרזנים ביד, לבזוז את הקיבוץ ולהרוג כל מה שזז.

זו רצועה צהובה שקיבלתי בכיכר החטופים בימים הראשונים של מחאות BRING THEM HOME. היא בקושי שרדה את השמש הקופחת, הגשם, הקור והחום - ממש כמו החטופים ששוחררו; צלליות רזות ועצובות של עצמם. אנשים יקרים שכולנו מחבקים עד היום, בתיקווה לימים טובים כמו פעם. לימים שבהם לחיות בבארי היה 90 אחוז גן עדן, ועשרה אחוז "צבע אדום". והרוב לא ממש קובע.

אבל השבוע רן חזר. כמעט שנתיים וחצי אחרי הבוקר המקולל ההוא. מהדורות החדשות מלאו בצילומי קיפול כיסאות, תלישת שלטים, הורדת מדבקות מגנטיות מהמכוניות - ומחיקת השלט האחרון בכיכר החטופים שזעק "להחזיר את רן עכשיו!".

עכשיו אני יורד לגזור את הסרטים הצהובים מידית המכונית ומכידון האופנוע. לקפל את חולצות קפלן, את השלטים מכיכר עזריאלי, מכיכר הבימה, מרחבת מוזיאון תל אביב, ואת הדגל שהתנופף שנתיים אצלנו במרפסת. לקפל ולקוות כי לעולם לא עוד. שנהיה חכמים ולא צודקים, בטוחים ולא רחמנים, שנהיה ביחד. שניהיה אחים לנשק גם במלחמה לשלום, ושהציונות תנצח את הציניות.

FIND MY PHONE

 

גנבו לי את הטלפון. הבנה מיידית, חד־ערכית, חדה וכואבת. הלך לי הטלפון. לא שכחתי, לא הנחתי בחדר השני, לא נשאר באוטו. הטלפון שלי איננו. נקודה.

זה התחיל כל כך אחרת. בוקר תל אביבי רגוע, מקיאטו ארוך, חבר טוב ושיחות של הורדת דופק אחרי שעה בחדר כושר. רצינו פשוט ליהנות מהכיף הראשוני, ממה שבספרות מכנים לעיתים "רגעי חסד" (Grace) – אותם רגעים נדירים שבהם אנחנו מתעלים מעל היומיום ונמצאים בנוכחות מלאה, במצב של Being. הטלפון שלי נח על השולחן, הפוך ושקט. שלא יפריע לאושר הזה.

הרקע היה מושלם. להיות נחמדים. לומר שלום לאדם חייכן בשולחן סמוך, ירון. מסתבר שהוא חוגג. נעים מאוד, מזל טוב ליומולדתך. השיחה זרמה מהר מאוד לעולמות התוכן שלו, לספרו החדש שבהתהוות. ירון דיבר בלהט על מהות החיים, על ההוויה של אהבה כדרך חיים. הקשבתי לו, זורם עם ההגדרות המדויקות. אצלו, כך למדתי בין לגימה ללגימה, האהבה היא לא סתם רומנטיקה מתוקה; היא עניין של זהות, של חיפוש אחר מקום בעולם ותיקון לנפש.

בזמן שהוא מדבר על אהבה כמנוע לחיפוש עצמי, אני בראש כבר מתכנן לו זיקוק על עוגה, מנסה לייצר עבורו רגע של שייכות בתוך המציאות המורכבת. נפרדנו בברכות, ירון יצא לדרכו שמח וטוב לב, ואנחנו נשארנו עם הקפה. ובלי הטלפון.

רגע. איפה הטלפון?

פתאום, כל הפילוסופיה הנשגבת על "הוויה והשלמה" התנפצה אל מול המציאות הקטנונית. מה מעניין איפה האהבה כשהטלפון שלי איננו? באותו רגע הרגשתי בדיוק כמו הדמויות בספרו של ירון "איחרתי לאהוב" – חוויתי כמיהה מתמדת, חמקמקה, המלווה בתחושת החמצה צורבת. הטלפון, העוגן שלי לזהות ולתקשורת, נעלם, והשאיר אותי עם תחושת הניכור שהוא מיטיב לתאר.

רצתי אליו לפני שהספיק להתרחק. "לקחת לי את הטלפון בטעות?".

"מה פתאום", הוא חייך חיוך של אנשים מוארים, "הנה הטלפון שלי ביד".

נכנסתי למוד גשש-בלש. אין בקפה הזה מלצרים זרים, אין עוברי אורח חשודים. המזל הוא שבעולם ה-AI הכל מתועד. מנהל הקפה שולף מיד את הצילומים, והנה הפואנטה הטרגית-קומית, ממש כמו בסיפוריו של ירון: רואים בבירור כיצד במהלך שיחתנו הערה על האהבה הנשגבת, הסופר המתלהב פשוט הכניס את הטלפון שלי לכיס שלו. עניין של הרגל. כמה אירוני. האיש שמדבר על אהבה כחיפוש אחר גאולה פרטית, לקח לי את הגאולה הפרטית שלי (האיפון) והלך.

המבט על הסיטואציה הפך באחת לאירוני, אך בו בזמן מלא חמלה – הוא לא גנב חלילה, הוא פשוט היה כל כך בתוך ה"הוויה", שהוא שכח את ההפרדה בין שלו לשלי. אהבה היא ביטול האגו, לא? אז הנה, הוא ביטל את ההפרדה בין המכשירים.

בעולמנו אין אלמונים. איתור מהיר בפייסבוק, טלפון, והאבדה חזרה הביתה אחרי דקות של חרדה קיומית. כשהטלפון חזר לידיי, חיבקתי אותו. "התגעגעתי!", אמרתי. באותו רגע הבנתי משהו על הכתיבה של ירון דרך החיים עצמם: החיים שלנו נעים כל הזמן על המנעד הזה – בין תסכול וחרדה על מכשיר אבוד, לבין רגעים של חסד והשלמה.

אז אולי לא "איחרתי לאהוב", אבל כמעט איבדתי את הטלפון. ובסוף, גם זו סוג של אהבה – הצורך הזה בחיבור, בשייכות, אפילו אם זה רק למכשיר דיגיטלי שמחבר אותנו לעולם.


נ.ב. לכל המתוחכמים שבטח ישר קפצו עם ההצעה - להפעיל את הפונקציה FIND MY PHONE ולאתר את הטלפון האבוד, תרגיעו. משימה בלתי אפשרית. אני דפוק לגמרי. כל הסיסמאות שלי רשומות בטלפון כמו אצל כולכם...

"הספסל האחורי" כבר לא נוסע באוטובוס

 

אותי לא בחרו לוועד הכיתה. עובדה. לא הייתי מהמובילים החברתיים, לא כיכבתי בריקודי עם, והרומן שלי עם "צופי דיזנגוף" הסתיים במחנה קיץ אחד שבו נשלחתי הביתה בבושת פנים. המדריך תפס אותי במגורי הבנות. סתם, אל תפליגו בדמיון; רצו להרתיע את כולם אז בחרו את החנון הכי גדול במחנה ושלחו אותו הביתה למען יראו וייראו. האמת היא שרק נכנסתי לשמוע מוזיקה מהטרנזיסטור, והמדריך, בחושים של קולונל, סימנה אותי כמטרה.

לא שלא רציתי להיות שם, בספסל האחורי של האוטובוס, במחלקת ה"מקובלים". המגניבים של הכיתה. אנחנו ישבנו מקדימה, חבורת החנונים, ושמענו משם רק צחוק מתגלגל ורשרוש של ממתקים יקרים. לימים ראיתי שכל השובבים מאחור פשוט החליפו את הספסל האחורי במושב של מחלקת עסקים. אותם צחקוקים, אותן נשים יפות, רק שהפעם הארוחה מוגשת בכלי פורצלן ולא במגשי פלסטיק של מחלקת תיירים.

אבל אני לא מקטר. אחרי מסלול הכשרה של שבעים שנה, אני מפרגן לחברים שעקפו אותי בדרך אל האושר. בכיתתנו, בשורה הראשונה מול המורה ישבו אז בקביעות שני ילדים חכמים. הם לא רצו 100 מטר ב-12 שניות, אבל קראו את "סירס-זימנסקי" לפני השינה. אודי ועוזי. שניהם מובילים בתחומם עד היום. אחד משני הילדים החכמים דאז, פרופסור עוזי, הגיע לביקור מולדת. סיבה מצוינת לאסיפת כיתה מסביב לבר תל אביבי.

ערב בלי אג'נדה. על נוסטלגיה לא דיברנו - מי באמת זוכר מה קרה לפני חמישים שנה? על פוליטיקה ויתרנו מראש. מה נשאר? המלצות על יעדים לתיירים עם שלפוחית רגיזה, עם חרדה קבועה לדרכון שנשכח בכספת שנזכרים בו אחרי חצי שעה מעזיבת המלון והמשקל העודף של המתנות לנכדים במזוודה.

הגענו ל"אסיפת הכיתה" שאירגנתי מכל קצוות הארץ. אם תסתכלו בצילום המצורף, תראו שלא השתננו כלל מאז סוף י"ב, כשהתגייסנו למלחמת יום כיפור. אנחנו דור הסג"מים של המלחמה ההיא. אירוע מכונן שחשבנו שיישאר הכי כואב, עד שהגיע ה-7 באוקטובר.

אראלה וחזי שתו נגרוני, הקוקטייל המנצח. רותי, ששומרת על בהירות מחשבה, הזמינה אספרסו קצר - זכר לימיה כסטודנטית תפרנית באיטליה. מוטי, שעוד מציל נפשות בחדר מיון בבוקר ורושם זריקות הרזיה לחברים השמנמנים שלי אחר הצהריים, לגם וויסקי 12 שנה. אם שותים מעט, שיהיה איכותי.

ישבנו שם, חבורת אזרחים ותיקים שפלשה לבר של צעירים. הם הביטו בנו במבט של "מה אלה עושים בבר שלנו?", ולא הבינו.

זהו. חזרנו. אל בורות הוויסקי, ברזי הבירה, אל מחוזות ילדותנו, אל הדירות שירשנו מההורים או אל המגדלים ברוטשילד שנמצאים במרחק הליכון מכל מקום - ובטווח דקות פינוי אל המרפאה הסמוכה. שיהיה, ליתר ביטחון.

 אגב, מישהו יודע איפה הדפיברילטור הכי קרוב?

דלת דיגיטאלית

אנחנו גרים בבית משותף תל אביבי קלאסי. לא מגדל יוקרה מהעשור האחרון  עם לובי ממוזג מצופה שיש ושוער במדים שמברך אותך לשלום, מרחיק מעריצים מידוענים שגרים באחת מהקומות הגבוהות, ובעיקר מקבל חבילות מנציגי פדקס, צ'יטה וכל בחורינו הטובים על הקטנועים שדואגים כי הרכישה האחרונה בעלי אקספרס תגיע אלינו ישירות ובמהירות.

 אנחנו גרים בכיף בבניין בן 15 קומות, 60 משפחות, שעומד על תילו כבר 46 שנה. בניין שידע ימים יפים יותר, אבל עדיין עומד זקוף מול הלחות של מישור החוף. בית עם מזגני חלון, מהתקופה בה מיני היתה חצאית ולא מזגן. בכניסה אצלנו, כמו ברוב הבתים בעיר הזאת, עומד לו השומר האלקטרוני: האינטרקום החכם. זכר למכשיר המקורי, של שנות השבעים. שנים בהן בית ללא דלת זכוכית מוגנת במנעול מגנטי לא היה נחשב כבית משותף ראוי למגורים בטוחים.

לכאורה, זהו קו ההגנה הראשון. מערכת שאמורה לסנן את העולם שבחוץ ולהשאיר לנו את הפרטיות והביטחון בפנים. בפועל? מדובר במסננת עם חורים בגודל של שליח וולט עם קסדה.

מצעד האורחים הבלתי קרואים - בואו נודה על האמת, הדלת למטה נפתחת יותר פעמים ביום מאשר דלת של רכבת תחתית. זה מתחיל באשמורת האמצעית של הלילה. שליחים עלומים עם חבילות חשודות. מפיצות חמות, נודלס ריחניים ואריזות גראס מהטלגראם. רפואי כמובן. גל של נשנושי לילה עם שליחים לחוצים שמזמזמים על כל הכפתורים בפאנל עד שמישהו בקומה שביעית נכנע ולוחץ על הפתיחה רק כדי להפסיק את הרעש. אחריהם מגיעים אחרי הזריחה מחלקי העיתונים של הבוקר, בהמשך מתחיל זרם יומי -  מוכרי הביצים שמגיעים "מהמושב" (לך תדע איזה מושב), עודפי פירות מרמת הגולן שנקטפו היום בבוקר, מתרימים למען עמותות שמעולם לא שמעת עליהן, ונוכלים מתחילים שמנסים עלינו את מזלם.

בין לבין משתחלים פנימה כמובן גם  ספקים, מובילים, ארגזים ושליחי מרכול, שיפוצניקים מבוישים שעובדים בדירה התורנית שמשפצים אותה (תמיד יש אחת כזו) שתמיד מואשמים בלכלוך המעליות, וצבעים שמשווקים את עצמם כי "הם כבר עובדים בבניין". תוסיפו לזה את הדיירים המבוגרים ששכחו את הקוד, ואת האורחים המבוגרים עוד יותר שלהם שמנסים להבין על איזה כפתור ללחוץ ואם הסולמית היא לפני או אחרי הקוד או שניהם – וקיבלתם טיילת.

הסוד הגלוי של השכונה - והקוד? אוי, הקוד. האשליה הגדולה מכולן. האם יש מישהו בשכונה שלא יודע שהקוד הוא 1379? או אולי 0852? ובבניינים שחשבו שהם מתוחכמים, הלכו על 1414, כי הבניין הוא מספר 14 ברחוב. זו לא הצפנה צבאית, זו בדיחה עצובה. כל ילד שעובר ברחוב, כל שליח וכל מחלק פליירים יודע את הקודים האלה בעל פה. צריך רק להסתכל על פנל הלחצנים ולראות מה הלחצנים הכי משופשפים - ואז מספר הקומבינציות יורד ממיליון לבדידים. אנחנו משנים קומבינציות, ממציאים רצפים מתוחכמים, ויומיים אחר כך הקוד החדש כבר כתוב בטושים שחורים קטנים על המשקוף לטובת השליח הבא.

בשביל מה אנחנו צריכים את זה?  למה אנחנו משקיעים הון תעפות בתחזוקת מערכת עתירת חוטים שמזדחלת מהדלת הראשית ועד לפתח של כל אחת מ-60 הדירות? למה אנחנו מתקינים מערכות "חכמות" עם אפליקציות אלחוטיות שמשדרות וידאו מפוקסל של האורח לנייד שלנו כשאנחנו בכלל בעבודה? האם המערכת הזו באמת תגן עלינו? הרי המחשבה שמגנט חשמלי בדלת זכוכית יעצור איום אמיתי היא נאיבית. ב-7 באוקטובר הבא, חלילה, או "רק" מול חוסר המשילות הגובר ברחובות תל אביב, האינטרקום הזה יעיל כמו שמשייה בפני צונאמי. הוא לא יעצור מחבלים, הוא לא יעצור פורצים נחושים, והוא בקושי עוצר את החתול של השכנה.

מפתן חזק וחכם - אולי הגיע הזמן להפסיק לסמוך על ה"שומר" בכניסה ולהתמקד בקו ההגנה האמיתי: דלת הדירה. שם המשחק הוא סוג של פלדלת מרובת בריחים. שם ההשקעה משתלמת. במקום להשקיע בחוטים בקירות של הבניין, עדיף להשקיע במנעול חכם לדלת הפרטית. גאדג'ט לא זול, של כמה אלפי שקלים כולל התקנה, עם מצלמה, קודן וקורא טביעת אצבע - עוד משחק להורה לא מאותגר טכנולוגית בעידן הבית ה-AI.

מנעול ביומטרי שמזהה את טביעת האצבע שלנו (כי מי זוכר איפה המפתח), או נפתח מהאפליקציה עבור העוזרת יום לפני שאנחנו חוזרים מחו"ל, כדי שנכנס לבית נקי וריחני. זה הביטחון האמיתי, וזו הנוחות האורבנית המתאימה לנו.

ובכל זאת, עוד יתרון אחד קטן - אבל רגע לפני שאני מציע לוועד הבית לפרק את האינטרקום ולמכור אותו לברזל, בדמיוני, מקרה אחד שבו הטכנולוגיה הזו תוכיח את עצמה יום אחד. זה יקרה כשהנכד המזדמן שלי, (הבכור בן חמש הקיץ הזה) זה שעבר בשכונה עם החברה שלו וחיפש מקום שקט עם מזגן ומקרר מלא, מצלצל. אני בכלל לא בבית, אבל האפליקציה מצפצפת. הפרצוף המחייך שלו במסך, לחיצת "פתח" מרחוק, ויש להם מעון מוגן לשעתיים.

אז אולי האינטרקום הוא לא באמת כלי ביטחוני. אולי הוא בסך הכל שוער וירטואלי שמאפשר לנו להיות סבים נחמדים בשלט רחוק, ולתת לשליח של וולט להניח את האוכל ליד המעלית בלי שנצטרך לקום מהכורסא. גם זה משהו..

רוקנ'רול&אקזיט רומנטי בגיל 70

 

א. הגיע לגיל שבעים כשהוא מצויד בכל מה שגורם לחברים בני גילו להחוויר מקנאה: בלורית מפוארת על הראש, בטן שטוחה באופן חשוד, פרק ב׳ מהסרטים ואקזיט מהחלומות. אחרי שקיבלנו את ה-SAVE THE DATE לחגיגות השבעים שלו, התייצבנו עם חיוך, אבל גם עם לא מעט השתאות. זה ממש לא מובן מאליו לראות גבר בן שבעים מאוהב כמו נער, בטח אחרי רכבת ההרים הרגשית שעבר.

היו שם שנים לא פשוטות. הצלחה פיננסית מסחררת במשרד, ומנגד מחלה קשה בבית. שש שנים של מאבק וסבל שהסתיימו בפרידה כואבת מאשתו האהובה. אבל אז הוא יצא למסע חזרה לחיים - והצליח בגדול. כלומר, עם עזרה קטנה ומוערכת מהשכנה במגדלי תל אביב. אותה שכנה שהחליטה לקחת פיקוד ולסנן את התנועה הערה בקומה, עד ששידכה לאלמן הטרי את המועמדת המושלמת.

הלוקיישן שנבחר לחגיגה: מועדון "שבלול", בלב מתחם קרליבך המשתפץ לנצח. אחד המקומות הבודדים בעיר שבהם עדיין אפשר להזמין קומץ חברים לדרינק, נשנושים ולהקה חיה. הקהל? בליינים כסופי שיער עם היסטוריה משותפת, שמחליפים סיפורים על נכדים, המלצות לקיצור תורים ל-MRI ודיונים מעמיקים על אגן לא מאוזן ותוכנית להחליף את הברך המקרטעת באביב.

אחרי שכבר נגסנו ולגמנו, עברנו לחלק האומנותי-משפחתי. המצגת שהכינו הילדים (תמיד יש מצגת), האחות שבירכה בשם השבט המורחב, וחתן השמחה עצמו, שריגש את כולנו כשהקפיד להזכיר בכאב ובאהבה את אשתו המנוחה. ולהבדיל, את המיקרופון קיבלה זוגתו החדשה שהציגה את ההפתעה של הערב - להקת רוק וותיקה, "הסיקסטיס".

הלהקה זרקה אותי באחת לשלהי שנות השבעים. ימי שישי בצהריים ב"תל אביב הקטנה", המוסד המיתולוגי של האחים שאולי ברחוב הירקון פינת ירמיהו. אותם נגנים, אותם קאברים שאי אפשר לשבת מולם בשקט, רק שאז היינו צעירים ביותר משלושים שנה. לקינוח, היה עולה שם בזמנו ה"אלביס פרסלי" הישראלי - חיקוי מקומי עם פאות לחיים, בלורית עמוסת ברילנטין וניסיון חינני להיות מלך הרוק. אגב, נדמה לי שראיתי את אלביס לאחרונה על החוף בתל אביב. עדיין עם הגיטרה, עדיין עם הפאות, וכנראה שגם השיער השחור הוא כבר סוג של "תוספת". קצת כמונו, מנסים לשמר את הקצב, גם אם התפאורה משתנה.

בסוף הערב, כשהחברים נפרדו מהמארח הנרגש וחזרו לנהוג אל הפרוורים, הדעות ברכבים היו ודאי חלוקות. המפרגנים בטח אמרו "שיחק אותה, איזו זוגיות!". במכוניות אחרות, הנשמות הטובות (ותמיד יש כאלה) בטח מלמלו: "זה כבר לא לגילנו לרקוד ולהסתחרר ככה מול הילדים והנכדים, עם הסבתא החדשה שלהם". אני לא הייתי בכל המכוניות, אבל הייתי מספיק שנים בעיר הזאת כדי לדעת בדיוק מה נאמר.